יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

האינטרנט לא יהרוג את הטלוויזיה.


הפוסט הזה נכתב כתגובה לכתבה שקראתי בהארץ "קופסה שחורה || האינטרנט עדיין לא הרג את הטלוויזיה".
אני מרגישה צורך להבהיר את הנקודה הזו כבר בכותרת. לאחרונה, עם יציאת "בית הקלפים" של נטפליקס אני שומעת יותר מתמיד איך האינטרנט יהרוג/הורג/הרג את הטלוויזיה ואני רוצה להגיד – האינטרנט כבר שינה את הטלוויזיה אבל כנראה שהוא לעולם לא יהרוג.

אם נסתכל רגע על ההיסטוריה נראה שכניסת הטלוויזיה לבתים הטילה איום גם על הקולנוע וגם על הרדיו ושניהם היו צריכים להסתגל לשינוי החדש ולבדל את עצמם מהטלוויזיה כדי לשמור על קהל. כן, פעם היו מאזינים לתסכיתי רדיו בערב והיום שומעים שירים וחדשות באוטו במהלך היום ובקולנוע עברו למסך רחב? עברו לצבע? אני לא זוכרת אבל עשו אחד או שניים כדי לבדל את עצמם מהטלוויזיה ועכשיו הקולנוע ממשיך להשתנות עם תלת מימד כדי לשמור על הגעת צופים אל האולם.
אז מה הטלוויזיה עשתה כדי להתמודד עם האינטרנט? בארה"ב כבר מזמן יש את טיבו ובארץ יש VOD, ממירים מקליטים, סטאראובר וכו'..כלומר, בין אם נכיר בתוכן האינטרנטי עצמו או לא, הטכנולוגיה והעובדה שהטלוויזיה איבדה את הצופים לטובת האינטרנט כבר שינתה את הטלוויזיה ולכן אני אהמר ואומר שהטלוויזיה לא הולכת למות אלא הולכת להמשיך להשתנות.
אך למרות הכותרת של הכתבה, זה לא הנושא המרכזי שבו ליאת אלקיים עוסקת, היא לא מדברת על השינויים הטכנולוגים אלא על התוכן שלאינטרנט יש להציע. על נקודה אחת אנחנו יכולות להסכים – כרגע יש יותר מדי תוכן ומעט מדי נגישות לתוכן הזה. כלומר, אם טלוויזיה מדליקים ומזפזפים עד שמוצאים משהו מעניין לראות או שומעים על תוכנית חדשה דרך חברים, כתבה, פרסומת או כל דבר אחר, לסדרה אינטרנטית הרבה יותר קשה להגיע ויותר קשה לצפות.
קודם כל, צריך להיות באינטרנט כדי לשמוע על הסדרה, לרוב הן לא יתפרסמו בטלוויזיה כי אין להן את התקציב לזה. שנית כל – אין ערוץ, צריך להסתדר טכנולוגית במידת מה: לדעת לעשות מנוי לערוץ יוטיוב, לדעת להפעיל פלייליסט של פרקים או כל דבר אחר שהצפייה בסדרה מצריכה.
אז כן זה לא קל, זה תחום חדש, הרבה מהסדרות באינטרנט נעשות על ידי צעירים חסרי ניסיון וחובבים שבונים את עצמם – הכל נכון אך אין זה אומר שאין תוכן טוב.
אלקיים אומרת שאין סדרה משמעותית שהצליחה לפרוץ את גבולות תופעת האינטרנט ומצד שני קוראת לסדרה שתראה ברשת ייעוד ולא כלי. האמירות הסותרות האלה מבלבלות אותי. אני נתקלתי בסדרות משני הסוגים – אלה ששאפו להגיע דרך האינטרנט לטלוויזיה ואלה שנוצרו כדי להיות באינטרנט ולהישאר בו ואני בעד הסוג השני כי אינני יודעת מה העתיד טומן בחובו אך ללא ספק באינטרנט מתפתחת אסתטיקה אחרת, האינטרנט יוצר אפשרויות למבנה נרטיבי חדש ואחר, מבע שונה ואני ארחיק ואומר שאף סגנון משחק אחר מתפתח באינטרנט. כן, עד כדי כך.
כדי לפרט על כל זה אצטרך לכתוב סדרת פוסטים שלמה אך בכל זאת אנסה לתקצר:
ב2006 עלה הוולוג של ברי, Lonelygirl 15. היא הייתה וולוגרית, השתמשה באסתטיקה שהתגבשה בדיוק באותם שנים של כל אותם המופנמים שישבו בביתם ודיברו למצלמה האינטרנטית שלהם וסיפרה על חייה, או כך לפחות צופיה חשבו. לקח הרבה זמן לגלות שבשונה מכל הוולוגים האחרים בסביבה, ברי הייתה דמות בסדרה, הוולוג שלה היה תסריט כתוב וברי עצמה גולמה על ידי שחקנית בשם ג'סיקה רוז.

כלומר, כבר ב2006 לא רק שהתחילה להיווצר אסתטיקה אינטרנטית וסגנון מבע אחר, גם נוצר תוכן שיועד אל הפלטפורמה האינטרנטית עצמה.
ב2007 פלישה דיי עלתה עם הסדרה שלה, The Guild, אותה היא ניסתה למכור לרשתות הטלוויזיה לפני כן אך כשלה מכיוון שקהל היעד היה יותר מדי ספציפי בשביל הטלוויזיה. כלומר, הסדרה שלה על גיימרים לא פנתה לקהל רחב ולכן נדחתה. פלישה פירקה את הפיילוט שכתבה לפרקים קצרים והוסיפה בתחילת כל פרק קטע וולוג קצר שלרוב משמש כתקציר לאירועים קודמים/הכנה לפרק הנוכחי בצורה של ווידוי למצלמת האינטרנט. כלומר, היא התרחקה מפורמט של וולוג מוחלט ויצרה הכלאה בין מבע אינטרנטי לבין המבנה המוכר של סדרת טלוויזיה.

Web Therapy היוותה את הצעד הבא. הסדרה של ליסה קודרו, שעלתה ב2008, הייתה בצורה של וולוג, שוב מבחינת המבע והצילום, אך נעשתה בין שני אנשים במקומות שונים. אם אינכם מכירים אז דמותה של קודרו, פיונה וואלאס, מעבירה סשן טיפולי בדמות אחרת דרך המסך. הסדרה הזאת בסוף מצאה את דרכה לטלוויזיה אך אין זה אומר שלא יועדה לאינטרנט, היא נוצרה ובוססה על השפה האינטרנטית שהתפתחה. (לחצו כאן על מנת לצפות בפרק הראשון).
בשונה מהקודמות, הסדרה של קודרו היא לא המשכית במהותה (לא צפיתי בכל הפרקים אז תקנו אותי אם אני טועה) היא טיפול לפרק ויכול להיות שיש חזרה לאותם אנשים ואז יש המשכיות מסוימת אך אין התמודדות עם האתגר של סיפור בצורה של וולוג.
מפה אני רוצה לדלג ישר ל2012 ולסדרה The Lizzie Bennet Diaries. זה כבר איזכור שלישי שלה בבלוג, שתבינו כמה היא חשובה בעיני וכמה אני אוהבת אותה. לא רק שהסדרה הזאת מספרת את עלילות "גאווה ודעה קדומה" בלי להוציא את המצלמה מהחדר היא משתמשת בכל מה שיש לאינטרנט להציע כדי לספר סיפור. וכן, זה מתחבר למה שאלקיים אמרה. האנק גרין, אחד מיוצרי הסדרה היה צופה נאמן של Lonelygirl15 והוא גם וולוגר בעצמו, אז כנראה שהוא שותה יוטיוב בצמא עם דיאט קולה לצדו אבל הוא כבר כאן ואפשר להתווכח על זה אבל נראה לי שהסדרה הזו עוד תעשה היסטוריה ואחריה סדרות האינטרנט יעלו עוד רמה.
זה קשה, זה נכון שהיא עדיין לא זוכה להערכה של העולם הרחב. כותבים עליה באינטרנט, היא הופיעה ממש לשנייה בטלוויזיה, היא זוכה בפרסי אינטרנט אבל היא לא פורצת אל מעבר אליו. זה נכון וזה לפעמים מתסכל כי אני רואה כמה אנשים ששומעים עליה מתחברים, מתלהבים, צופים בהנאה. אני רואה כמה אנשים מנתחים את התוכן שלה ולא רק מדברים עליה כתופעה (אולי גם אני צריכה לעשות את זה! סתם, שתדעו שכבר עשיתי את זה במסגרת עבודה שכתבתי לאוניברסיטה).
**התמונות אחרי הפסקה הבאה עשויות להיחשב כספוילריות – לחצו כדי לדלג**
עוד מילה על אסתטיקה אינטרנטית בThe Lizzie Bennet Diaries. מה שהיא עושה הכי טוב כדי לספר סיפור בלי להזיז את המצלמה לדעתי זה שני דברים:
1. Costume Theater- הדמויות בסדרה מתחפשות לדמויות שלא מופיעות על המסך על מנת לספר לנו, הצופים, מה קרה מחוץ לחדר של ליזי. זה גורם לנו לדמיין את הסיטואציה וגם לחשוב על כמה סובייקטיבי וחד צדדי הסיפור שמסופר לנו (וכן, הם משתמשים בזה בהמשך ומתייחסים לזה תוך כדי הסדרה).
2. להשתמש בחוסר היכולת של המצלמה לתפוס הכל. המצלמה כל הזמן חותכת את הראשים של הדמויות, תופעה מאוד לא מוכרת ממדיומים אחרים (תקנו אותי אם אני טועה!) ובכך מאתגרת את השחקנים, נשענת על משחק בשפת גוף ומשאירה אותנו שוב לדמיין את הבעות הפנים. אני יכולה גם לדבר על המיזנסצינה הרבה, אבל זה כבר ממש לסטות מהנושא של הפוסט.
dizzie01
dizzie-char
dizzie02
dizzie03
dizzie04
אחחח..הסדרה הזו כ"כ נהדרת.

בכל אופן, אנסה לחזור לנושא. האינטרנט לא יהרוג את הטלוויזיה אך הוא כבר שינה ומשנה אותה, אנחנו צפים בטלוויזיה בדרכים אחרות מכפי שראינו לפי 10-15 שנה. התוכן האינטרנטי עצמו – השפעותיו עדיין רחוקות מלהיות ידועות אך הוא משפיע. אני כבר כתבתי בעבר שלדעתי יוצרי האינטרנט הקטנים שעדיין אינם מוכרים לעולם יהיו יוצרים גדולים וחשובים בטלוויזיה או בהכלאה שתיווצר בין טלוויזיה לאינטרנט כי להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה.
מלבד זה, יש מקום גם לדבר על שינוי אופן הצפייה – צריכת תוכן מותאם אישית שזה משהו שטיבו עושה כבר שנים וקיים גם בנטפליקס וביוטיוב (ביוטיוב זה עדיין לא ממש עובד, אבל תנו להם קצת זמן).
וזה מוביל גם לדיון על התוכן – אם בטלוויזיה לא תהיה סדרה על גיימרים כי היא ספציפית מדי, אז מזל שיש אינטרנט שבו אפשר לראות אותה. כנ"ל לגבי סדרה על מערכת יחסית לסבית בין שתי בנות נוער (Anyone but me) או סדרה על שחקנית בכיסא גלגלים (My Gimpy Life) שהיא לא קדושה מעונה או מסכנה. כלומר, יש מקום לדבר על הייצוגים השונים שזוכים לביטוי באינטרנט.
טוב, הפוסט הזה לא יגמר לעולם אז אני רק אסיים עם האמירה שהמדיום הוא לא המסר! אני חושבת שהדבר האחרון שאפשר להגיד על האינטרנט זה שהמדיום הוא המסר. המדיום הוא המקום בו שרוטונים יכולים לייצר סרטונים ימניים וסדרות אחרות סרטונים שמאלנים, ליזי בנט יכולים לעסוק בפמיניזם וabusive relationships וThe Guild יכולים למתוח ביקורת על ייצוגים של מיעוטים בחברה האמריקאית (הודים ואסייתים במקרה של דה גילד).
בנימה זו, אסיים את הפוסט. אם קראתם את כולו אשמח לשמוע מחשבות.

2 comments:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. אני מסכימה עם הכותרת של הפוסט, מסיבה אחת פשוטה- עצלנות. אלא אם תכני האינטרנט יגיעו בצורה קלילה ונוחה להפליא, שלעולם לא יקרה, אין מצב שבו הוא יחליף את הטלווזיה. היא לנצח תישאר מלכת הבידור הבלתי מעורערת, כי כשרוצים לראות טלווזיה (או להעביר את הזמן בבהייה) פשוט יושבים ומזפזפים. תכנים אינטרנטיים הם מאמץ יתר!

    השבמחק