הרבה תירוצים, אבל מה עם עדכונים?

לאחר כמעט חודשיים הגיע הזמן להראות סימן חיים, ליידע אתכם שאני עדיין פה ועדיין צופה בטלוויזיה אבל חלף זמן רב מאז שעדכנתי.

לא נראה שאוכל לעדכן פוסטים בתקופה הקרובה וזאת מכיוון שלשמחתי יצאתי לתוכנית לחילופי סטודנטים, מטעם אוניברסיטת תל אביב, בונציה. כרגע אני בתחילתו של הסמסטר ומעבר למסגרת הלימודית עם העומס הקבוע שלה, אני מנסה גם לטייל ולראות את אירופה ואיטליה בסופי השבוע ולכן העדכונים ינועו בין רחוקים למדי ל-לא קיימים בכלל. אני ממש מקווה שאצליח להיכנס כאן למסגרת צפייה ועדכונים סדירה אך אם להיות כנה אתכם, קשה לי להאמין שאצליח להתמיד מכיוון שבקושי לצפות בסדרות בקצבן הקבוע אני מצליחה.

כדי לדעת אם ומתי אני מעדכנת את הבלוג ניתן להירשם לעדכונים בRSS (בצד ימין למטה, תחת "הרשמה לבלוג"), לעקוב אחרי בטוויטר או לעקוב אחרי עדכוני עמוד הפייסבוק. בטוויטר אני מעדכנת גם טוויטים לא טלוויזיונים ויותר אישיים ובפייסבוק אני מקפידה על עדכוני חדשות טלוויזיה כלליות – חדשות ליהוק, סדרות מבוטלות, חידושי עונות וכו'..

בינתיים תוכלו ליהנות מכמה תמונות שהספקתי לצלם באיטליה.

עד כאן הפעם, אשתדל לעדכן פוסטים טלוויזיונים בהקדם האפשרי!

קרא עוד..

Lost Cause – האנטומיה של גריי

הפעם (אחרי הרבה זמן, ידוע. ערבוב של קשיים טכניים עם עומס בחיי הלא וירטואלים) אכתוב על פרק 12 בעונה 8 של האנטומיה של גריי. הוא שודר בארה"ב בתאריך 19.01.12 ושמו Hope for the Hopeless. אם טרם צפיתם, הימנעו מהמשך קריאה.

הפרק התרכז סביב נושא המקרים האבודים, ביניהם היו לנו את הילד עם הגידול, האחיות עם הכבד, אדל חולת האלצהיימר וכמובן במרכז הנישואים של כריסטינה ואוון. בחזית המקרים הרפואיים היה את הילד עם הגידול, שסיכוי ההצלחה שלו לפני הכניסה לניתוח היו נמוכים להחריד ולכן גם בסופו של דבר לא נותח ונותרו לו שלושה חודשים לחיות. אחד הסיפורים הנוגעים ללב והעצובים (או שמא זאת רק אני רגשנית במיוחד השבוע?) עם האימא שמסתירה את האמת מבנה והבן שיודע אך מגונן חזרה על אימו ולקסי באמצע כל זה, קצת מתפרקת. אהבתי שלמרות הריב שהתפתח בתוך חדר הניתוח, הסיפור קיבל סגירה יפה עם שיחתם של לקסי ודרק. המקרה של האחיות ותרומת הכבד היה קצת מעצבן ואולי אפילו מיותר, אבל גם שם ריחף מעל כל הסיפור נושא המקרה האבוד. האחות שהצילה את חיי אחותה לעולם לא תפסיק להתלונן על ההקרבה הגדולה שהקריבה. לפחות כולן יצאו בשלום. וובר חגג ניתוח 10,000! איזה טירוף, זה המון ניתוחים. אני תוהה כמה מנתחים במציאות מגיעים למספרים האלה (קוראים יקרים, תעזרו לי? מישהו מנתח/מקורב למנתח?)
בכל אופן אני חייבת לציין שלא ממש הבנתי את הלך הרוח של העלילה הזאת, מצד אחד הוא רצה חגיגה שלמה, מצד שני כשבאו לצלם אותו הוא עבר אל הצד הציני וכפוי הטובה. בסופו של דבר הסיפור עבר אל גבול הדרמה המוגזמת לטעמי עם הגעתה של אדל לבית החולים וכל סצינת הצעקות שהפכו לשירה בחדר הניתוח. טדי מתאבלת על מותו של הנרי, אחרי שהיא קלטה שלא היה ניתן לשנות שום דבר (בסצינות המייגעות מהפרק הקודם) היא מוכנה לנתח ללא הפסקה כדי להימנע מלעצור ולהתמודד עם האובדן. מנגנון התגוננות הגיוני שאליו הצטרפה בשמחה כריסטינה שחשה אשמה על מותו וגם מאוד אוהבת לנתח ללא הפסקה, אך הן הלכו רחוק מדי אחרי שהמרו את פיו של אוון, הצ'יף וניתחו מאחורי גבו את המטופל שנכנס לו מוט ברזל ללב. אוון החזיק מעמד כל הפרק, יצא מהניתוח בלי להפריע כמו שכריסטינה ביקשה, אך כאשר הגיע ליום הולדתה של זולה התפרץ והחל ויכוח שלם על איך חיי הנישואים שלהם הם בעצם חייה של כריסטינה בלבד, כאשר היא מקבלת את ההחלטות והוא גם נוכח שם. השיא היה אחרי שהטונים עלו, כל נוכחי המסיבה שמעו ואוון צעק שהוא לא יכול לסלוח לה על רצח הילד שלהם, בהתייחסו כמובן להפלה שעשתה בתחילת העונה.
זה לא סוד שמבחינתי הנישואים הללו היו מקרה אבוד כבר מההתחלה ולא הבנתי איך ולמה הם התרחשו בכלל ונראה שעכשיו הם באמת הגיעו אל נקודת האל חזור.

ברקע היה לנו את מארק מתבגר ולא ממהר להצהיר אהבה במערכת היחסים החדשה שלו, מרדית' מנסה לבחור התמחות ואפריל, אלכס ואייברי עוברים לגור ביחד (הגיע הזמן! זה ממש מעוות שהם כולם גרים יחד עם מר-דר).

אשמח לתגובות, דעות, הארות והערות. :)
בנוסף, אזכיר שיש לבלוג עמוד פייסבוק שבו אני מעדכנת גם על פוסטים חדשים וגם על חדשות טלוויזיה בכללי (תאריכי שידור, עונות חדשות, ספוילרי ליהוק וכו')

קרא עוד..

לקראת עונת הטקסים, 2012

הגענו שוב לזמן הזה בשנה שבו אין כלום בטלוויזיה (פגרה קצרה לכבוד החגים) וכל יום מכריזים על מועמדים לטקס אחר. השבוע הכריזו על המועמדים לטקס הSAG (Screen Actors Guild Awards) ולטקס גלובוס הזהב.

המועמדים לטקס גלובוס הזהב 2012: בעברית ובאנגלית

המועמדים לטקס SAG 2012 בעברית ובאנגלית

טקס גלובוס הזהב ישודר השנה רק לצופי "יס". הטקס ישודר בשידור חי בלילה שבין ראשון לשני, ה15.01.12, החל מהשעה 3:00, בכל ערוצי הסדרות של "יס".

מבחינת המועמדים בגלובוס הזהב יש כמה הפתעות וחידושים השנה. 4 מתוך 5 דרמות מועמדות הן בעלות עונה אחת בלבד וכולן סדרות כבלים ולא רשתות שידור. הנעדרת הכי בולטת ברשימה היא כמובן שובר שורות שרבים תמהים מדוע לא זכתה למועמדות. לטעמי הייתה לה עונה חלשה, בסדרה אובררייטד אז כל בחירה הייתה מפתיעה אותי.

בקטגוריית שחקנית בסדרת דרמה, נחמד לראות את מדלן סטו שהשתחלה שם לרשימה על הסדרה החדשה Revenge. על הסדרה השנייה Necessary Roughness מבית USA Network לא שמעתי, אז ממש אינני יכולה להתייחס.

קלסי גרמר הצטרף לרשימת שחקני הדרמה על הסדרה החדשה שלו Boss (שגם היא מועמדת) ואם הייתי צריכה לנחש אז אני חושבת שהוא גם יזכה השנה.

את קטגורית הקומדיה ממש עצוב לי לראות- New Girl, הסדרה החדשה בכיכובה של זואי דשנל אפילו לא עושה את הדבר הבסיסי של להצחיק אותי, מעבר לכך היא גם לא מקורית בעליל ופשוט לא מוצלחת, אך גם זואי וגם הסדרה מועמדות. גלי נכנסת שנה אחרי שנה לרשימת המועמדויות ללא כל הצדקה וכמובן שגם משפחה מודרנית שם. השנה הצטרפו לרשימת גם Enlightened ואפיסודז, שתי בחירות תמוהות בעיני כשסדרות כמו מחלקת גנים ונוף, קומיוניטי ולואי נעדרות מהרשימה.

בקטגוריית השחקנית בקומדיה ניתן להתנחם בעובדה שאיימי פולר זכתה למועמדות.

בקטגוריית השחקן בקומדיה יש עוד לא מעט בחירות תמוהות – דיוויד דוקובני על קליפורניקיישן, תומס ג'יין על מצויד וג'וני גאלקי על המפץ הגדול, עכשיו אני לא צופה במפץ הגדול, אבל זה לא ג'ים פרסונס שתמיד זוכה למועמדויות, הכרה ואהבת הקהל והאקדמיה? משהו השתנה בסדרה?

וכמובן קטגוריות שחקני המשנה הבעייתיות להחריד לא יזכו להתייחסות אפילו, כי איך אפשר להכניס שחקני משנה מכל-כך הרבה קטגוריות נפרדות לרשימה אחת של חמישה מועמדים?

וקצת תגובות של המועמדים למשמע החדשות.

אשמח לתגובות, דעות, הארות והערות. :)

קרא עוד..

טלוויזיה המשכית, עתידנו לאן?

אחרי קריאת כתבה בTheTVAddict על נפילת הסדרות ההמשכיות, מצאתי את עצמי מתוסכלת. הכתבה קראה לביטול החופש האומנותי המוחלט שניתן ליוצרי הטלוויזיה בימינו (זה לא מדויק, אבל כן ניתן להם הרבה חופש) ועודדה המשך יצירת סדרות בסגנון NCIS ומשפחה מודרנית בלבד. זה לא שאני נגד סדרות תבניתיות אבל למה על חשבון ההמשכיות?
החלטתי לפרסם כתבת תגובה, כי הרגשתי צורך להגיד את מה שאולי מובן מאליו, אבל זה בעיקר חשיבות החופש היצירתי, הצבת אתגר לצופה וכן, לפעמים לא לתת סופים שמחים.

הכתבה המקורית נמצאת כאן אך שימו לב שהיא מכילה ספוילרים לסוף הסדרה "אבודים" וכן ספוילרים עד לפרק השביעי של Once Upon A Time ("עד עצם היום הזה") שהיא כנראה הסדרה החדשה האהובה עלי של עונת סתיו 2011. בהתייחסותי לכתבה, אני גם אכתוב ספוילרים לשתי תוכניות אלו, אם טרם השלמתם צפייה מתוכננת באחת מהתוכניות, הימנעו מהמשך הקריאה.

Tiffany Vogt שכתבה את הכתבה, מדברת ארוכות על אכזבת הצופים מהסדרה אבודים ומטילה את האשמה בכמה דברים:

• הריגת רוב הדמויות הראשיות – החל מבון בעונה הראשונה וכלה בג'ק, ג'ין וכו' בסוף עם כמובן הסיום והמסקנה שכולם מתו והם בסוג של פרוגטוריום
• נשאלו שאלות שמעולם לא נענו
• הדמויות לא קיבלו סופים שמחים ובהתאם הקהל יצא לא מסופק

לאחר מכן טיפאני ממשיכה ואומרת שהסדרות שבאו לאחר מכן, שניסו לחקות את ההצלחה, נכשלו כי הקהל לא היה מוכן לעבור את זה וכך גם "פלאשפורוורד" ( FlashForward) וגם "האירוע"  (The Event) ירדו אחרי עונה אחת בלבד.

הכל נכון, זה בגדר עובדות שכמעט לא ניתן לערער עליהן. הרוב המוחלט של הצופים שעקבו באדיקות אחרי אבודים התאכזבו מהסיום שלה וכן שתי הסדרות שהיא ציינה נכשלו. בעונה הזאת גם Terra Nova בצרות ונתוני הרייטינג של Once Upon A Time ממשיכים את הקו הישיר של פלאשפורוורד ואיבדו כבר 4 מיליון צופים מפרק הבכורה. אך האם זה אומר שטלוויזיה המשכית לא עובדת?
בכתבה היא מציינת גם את נפילתה של Pan Am ועם זה יש לי בעיה. אם מכניסים סדרה כמו Pan Am לרשימה אז צריך לעצור רגע ולדבר על ההבדלים. כל הסדרות הקודמות שצוינו פה ובכתבה הן מעבר לסדרות המשכיות, כוללות גם אלמנט של אירוע מסתורי שמציב את הדמויות בעולם חדש ושונה לחלוטין (כן, העולם שלנו אחרי הפלאשפורוורד מציב את הדמויות בעולם הריאליסטי שלנו, אבל זה עולם שונה לחלוטין) ובנוסף, בכל הסדרות אנחנו לומדים על הדמויות שלה באמצעות פלאשבקים, לעומת זאת כל מה שPan Am עשתה הוא לחזור לשנות ה60 והיא לא בנויה בסגנון של שאר הסדרות (כן פלאשבקים, אבל זה הכל) ולכן אינני מבינה את ההתייחסות אליה. בשורה אחת עם סדרה כמו Pan Am ניתן להציב גם את Revenge, האנטומיה של גריי, גוסיפ גירל ועוד עשרות סדרות דרמה המשכיות שמשודרות ברשתות ומצליחות ולכן אני מוציאה מהדיון את עובדת היותן המשכיות, כי זאת באמת טענה לא רלוונטית, צופים עוקבים ואוהבים לעקוב אחרי סדרות המשכיות.

לפני שאגש לטענותיי חשוב להבהיר נקודה שהיא מציינת בכתבה והיא הכבלים – סדרות הכבלים ההמשכיות אכן עובדות ומצליחות: דמג'ס, המתים המהלכים, ילדי האנרכיה, שובר שורות, דקסטר ועוד..אבל כבלים זה עולם אחר שעובד הרבה יותר על מנויים מאשר על רייטינג ולא מגיע לנתוני הצפייה של סדרות ברשתות השידור.

ובכל זאת, נראה שסדרות בסגנון אבודים אכן נכשלות ברשתות השידור, אז מה הסיבה?
הטענה שלי היא שאבודים הייתה תופעה. סדרות פנטזיה-מד"ב-על טבעיות בדר"כ לא פונות אל קהל רחב וסוחפות את כולן כי אנשים רבים נרתעים ממפלצות עשן, מסעות בזמן ומתים שמופיעים על אי מסתורי ואני חושבת שזאת הנקודה. אבודים התחילה ריאליסטית למדי, כן עם מפלצת עשן אבל הסיפור האנושי של הדמויות תפס מקום הרבה יותר מרכזי בסדרה וההתחלה הייתה חבורה של אנשים, בעלי היסטוריה מעניינת ומפתיעה, מנסים לחלץ את עצמם מאי שהתרסקו עליו. ככל שהסיפור הסתבך והפך למופרך יותר הצופים הלכו ופחתו אבל הסדרה שרדה כי רבים כבר נקשרו לדמויות והיו מעורבים בסיפור והסדרה הצליחה.
אם כבר לטעון משהו מול אבודים זה שהיא פתחה את התחום לקהל הרבה יותר רחב ושכעת הרבה יותר אנשים מנסים סדרות שאולי לפני כן לא היו צופים בהן, כמו Once Upon A Time, שתכף נגיע אליה.

טיפאני מאשימה את היוצרים כבעלי חופש יצירתי רב מדי שמאפשר להם לעשות מה שהם רוצים ללא התייחסות לרצון הצופים וכאן היא מתעכבת בנושא הסופים השמחים והריגת דמויות. אני חושבת שיש כל מיני סוגים של סדרות, סדרות שמאתגרות את הצופה וסדרות שמסוות לו נחת והנאה ואני מנסה לכלול בצפייה שלי גם מהסוג הראשון וגם מהסוג השני. סדרות שמספקות סוף שמח הן נהדרות, אני יושבת ומחייכת מולן וגם כשקשה עד סוף הפרק הכל מסתדר ואפשר להמשיך הלאה בשקט ובשלווה ועם תחושה טובה אבל, זה לא מאתגר אותי כצופה, זה לא מלהיב אותי באותה הדרך שתוכנית מורכבת מלהיבה. אני יודעת שבכל פרק בבונז, למשל, יתפסו את הרוצח האמיתי, הסדר ישוב לתקנו ובות' וברנן שוב יחליפו מבטים משתוקקים, גם אם באמצע הפרק היה להם ריב עצום.

בסדרה כמו אבודים (וכן בסדרות הכבלים שציינתי) חיכיתי וציפיתי שידהימו אותי, רציתי את המסע, הדרך, הניסיון להביא לתיקון ושינוי בחיים וההבנה שאף אחד לא מושלם ואף אחד לא חסין מפני המוות. כן, זה אולי משאיר אותי בתחושה של אי נוחות המחשבה שכל אחד יכול למות, אבל זה משאיר אותי, כצופה, תוהה מי עוד יעזו להרוג ולאן ואיך ימשיכו משם. התיאוריות שקמו סביב קיומו של האי באבודים והשעות שאני (ומעריצים רבים נוספים) בילינו בקריאה וכתיבת תיאוריות וניסיונות להבין מה האי מייצג היו נהדרות, מעשירות ואתגרו את המחשבה והדמיון ואני אישית לא רואה בטלוויזיה כזאת שום דבר רע. כן, גם אני התאכזבתי מהסוף אבל אין זה אומר שאני לא רוצה לעקוב אחרי סדרות נוספות כאלה.

ואז הגיעה Once Upon A Time, הסדרה שבאה לתקן את מה שאבודים הרסה. מהפרקים הראשונים של הסדרה נערכו השוואות בין השתיים, צוות התסריטאים של הסדרה מורכב מאנשים שעבדו באבודים והדמיון בין השתיים ברור. כל פרק יש פלאשבק על דמות אחרת מעולם האגדות, ההיסטוריה היא אף פעם לא כפי שחשבנו וההווה הוא גם בעולם בדיוני ומורכב עם עיירה שהזמן בה עומד מלכת והאנשים לא זוכרים את ההיסטוריה שלהם.
מצפייה בשבעת הפרקים ששודרו עד כה אני מרוצה מהסדרה, הבעיה היחידה שלי איתה היא שכרגע היא עדיין לא מספיק אמיצה, לא מספיק מאתגרת אותי והדיכוטומיות של רעים מול טובים כרגע קיצוניות מדי לטעמי ויש לטשטש את הגבולות יותר, זה קורה לאורך הפרקים ואני צופה ומקווה שהקו הזה ימשיך.

טיפאני יוצאת גם נגד הסדרה הזאת, בטענה שלא למדו מטעויות בעקבות מותו של הצייד, גרהם, בפרק האחרון ששודר. להרוג דמות ראשית שהצופים מזדהים איתה פוגע בצופים וגורם להם תחושה של בגידה. יש בטענה הזאת מן האמת, זה לא נעים ואם היו הורגים את אמה, הנרי, רג'ינה, דיוויד או מרגרט אחרי שבעה פרקים, אולי באמת הייתי זועמת מדי כי אלו הן הדמויות הראשיות באמת. גרהם, עם כל הכבוד שעשו עליו פרק ובסיומו הרגו אותו, עם כל האכזבה שעד שהוא נזכר ושעד שאמה התחילה מערכת יחסים איתו הוא נהרג, עדיין לא הופך אותו לראשי ואת מותו לבגידה בצופים. ממה שיצא לי לדון עם אנשים שצופים בסדרה, הרוב היו מרוצים מההפתעה שבמותו ומכיוון העלילה האמיץ הזה שאת השלכותיו נגלה רק לאחר הפגרה (האם אמה תתחיל להאמין להנרי? אולי מרי מרגרט? אולי לא תהיה למותו כל השפעה? איך רג'ינה תתמודד עם הרצח שלו? )

טענה נוספת של טיפאני היא ההבטחה לסופים טובים שהסדרה אף פעם לא מקיימת ואני רואה את זה בדיוק להפך. הסדרה התחילה מנקודת המוצא שהקללה שהוטלה על כל הדמויות תמנע מהם את הסופים הטובים וברור שרק בהסרת הקללה הם יקבלו אותם חזרה. אני לא חושבת שמישהו חשב שזה אומר שהחל מהפרק הראשון הקללה תוסר ויהיה סוף טוב (כי אז לא תהיה סדרה!) ההפך הוא הנכון, הסדרה אומרת שהקללה הייתה להעביר את הדמויות לעולם שלנו, העולם בו אין סופים טובים. כלומר, מההתחלה הסדרה אמרה שאנחנו, גם בתור צופים וגם כאנשים שחיים בעולם הזה, לא זוכים לסופים טובים. אופטימי? לא ממש. משלה ומוליך שולל את הצופים? גם לא, הצהרת הכוונות פה הייתה ברורה מההתחלה.

הטענה האחרונה של טיפאני שעליה אנחנו מסכימות, היא המחסור בתשובות לשאלות. אני כן מאמינה שאבודים היו צריכים לספק הסברים במקום להמשיך ולשאול עוד שאלות, אני חושבת שבפלאשפורוורד היו צריכים להיות מוכנים יותר טוב למה שיקרה אחרי עונה ראשונה ואני גם חושבת שOnce Upon A Time מנסה לפתור בעיות אלה וכבר בפלאשבקים מתחילה לחבר לנו בין חוטי העלילה, לקשר וליצור תמונות מצב ברורה של שני העולמות. כלומר, לא רק שלא נפתחות אין סוף שאלות, גם לשאלות הקיימות מספקים מענה ותשובות.

בסיכומו של דבר, זה נכון שהטלוויזיה היא עסק שצריך להיות רווחי כדי להמשיך להתקיים, אך אין זה אומר שאין מקום ליצירות מאתגרות יותר לצד הסדרות השמחות, הנוחות והקלות לצפייה. קריאת כתבה שקוראת ליצירת סדרות תבניתיות בלבד ממש הכעיסה אותי, לחשוב שהיום מאמינים שאין מקום למורכבות נרטיבית ברשתות השידור לאור כל מה שהולך ברשתות הכבלים, לחשוב ולהכליל שאנחנו, כצופים, לא רוצים את האתגר שבצפייה והגרוע מכולם – לחסום חופש אומנותי של היוצר. עד שהגענו למקום שבו השואוראנר, בדר"כ יוצר וכותב הסדרה, זוכה לשליטה שהוא זוכה לה במסגרת הרשת, לצאת ולבקש להגביל אותו? עד שהטלוויזיה נתפסת כאומנות, לקחת את זה חזרה? אני אוהבת שהטלוויזיה מספקת לי הכל, מבונז התבניתית, לאמריקן איידול – ריאליטי התחרות, אחד נגד מאה השעשועון ולסדרות כמו מד מן ושובר שורות שהן יצירות אומנות. יש כ"כ הרבה ערוצים ותוכניות לבחור מהן, למה לצאת נגד זה?

עד כאן להפעם, מקווה שעניין אתכם וקראתם את הפוסט (ואולי גם את הכתבה המקורית? אני יודעת שהיא מאוד ארוכה ובאנגלית..אבל אולי? :))
אשמח לתגובות, דעות, טענות, הערות והארות.

קרא עוד..

Sins of Omission - דקסטר

איך חשבתי שהעונה אני אעשה זאת, אני אפרסם פוסט דקסטר כל שבוע, מיד אחרי כל פרק. באמת חשבתי שאצליח לעמוד בזה אבל אז העונה התחילה והייתה התרגשות של התחלה אח"כ כבר הבנתי שהעונה הזאת לא עובדת בשבילי, אך לא איבדתי תקווה. ועכשיו? עכשיו אנחנו בשלבי ייאוש מתקדמים, שבהם אני צופה בסדרה ותחושותיי נעות בין באסה לשעמום מוחלט.
אחרי ההקדמה הזאת, שהוציאה את כל החשק להמשיך ולקרוא את הפוסט (נכון?) נעבור לתכלס. הפעם אכתוב על פרק 8 בעונה השישית ושמו כמו בכותרת הפוסט Sins of Omission. הוא שודר בארה"ב בתאריך 20.11.11. אם טרם צפיתם, הימנעו מהמשך קריאה.

נתחיל מהדברים הקלים שאין צורך להרחיב עליהם – מריה (לגוורטה) וקווין. מריה מגנה על מישהו, סביר להניח במשטרה, סביר להניח מתיוז, כי אנחנו כבר יודעים שהוא צריך לכסות על הרבה לכלוך ושהוא מתכנן לנצל את לגוורטה כדי לעשות זאת.
קווין לא מצליח להתמודד וממשיך להתנהג כמו ילד קטן, הפעם מציע נישואים לחשפנית בבר ואח"כ גם מסרב לעזוב. את מי העלילה הזאת מעניינת ולמה בדיוק היא תורמת? יש מישהו שעוד לא הבין שקווין שבור לב מדברה?

לואיס המתמחה מקבל קצת יותר זמן מסך. גילינו כבר שהוא יוצא עם ג'יימי והפעם הוא גם זכה "לפגוש את ההורים". בטיסטה הוא אומנם לא אביה, רק אחיה אבל הוא על תקן האב. ובתור אח גדול ומגונן גרם ללואיס להתרחק מג'יימי, לבנתיים זה הצליח (ג'יימי זכתה לסינון פלאפוני) אבל אין לדעת מה יקרה בהמשך בנוסף, אני כבר לא זוכרת אם רק נרמז לנו או הראו לנו כעובדה שלואיס הוא זוכה הבידינג המאושר והבעלים החדש של היד של ה Ice Truck Killer. צרפו לזה את הערצה הפנאטית שלו לדקסטר ואת יכולותיו הטכנולוגיות ויכול להיות שיצא מזה משהו מעניין (אבל כנראה שלא).

דב רשמית זכתה בתואר "הדבר הכי מעניין בעונה הזאת" כי היא מתמודדת עם המון העונה, בצורה מוצלחת למדי. הפעם היא התקדמה בחקירת DDK והגיעה למסקנה שטראוויס הוא משתף הפעולה של גלר (תכף נגיע לזה) אבל המסקנה הגיעה במחיר חייה של אחותו של טראוויס. בנוסף, היא זכתה לנזיפות מלגוורטה (אין חדש תחת השמש) ונכנעה וסגרה תיק לא פתור כפתור אבל הדבר המעניין מכולם היה ההתמודדות שלה עם דקסטר.
עם הקידום שלה ללוטנט היא התרחקה מחבריה שעובדים תחתה וראינו אותה מתמודדת עם זה כבר כמה פרקים ועכשיו היא מתחילה להבין כמה היא התרחקה מדקסטר עצמו. לצד ההבנה של הריחוק ביניהם (היא כבר לא מספרת לו על הכל בחייה) היא גם מבינה כמה הקשר ביניהם הוא חד צדדי. זה לא שהיא לא ידעה זאת עוד קודם אבל זה הופך להיות חזק יותר ככל שתחושת הריחוק שלה גדלה וכמובן שהטיפול הפסיכולוגי עוזר לחזק מסקנות אלו. אני לא יודעת לאן זה יתקדם מכאן, אני מקווה שזה לא ימשיך וימתח על הקו שבו דב מתקרבת לגילוי האמת על דקסטר אך לא מגלה אלא שילכו על זה עד הסוף, עם גילוי, כי קצת מיצינו, לא? לפחות נחמד לראות איך דב מנסה לשנות את הקשר ביניהם, להשאיר את עצמה בצד ולתת לו לדבר על עצמו, רק כדי לגלות שוב שהוא לא יפתח בפניה. הנושא הבא שאתייחס אליו בנוגע לפרק הוא בנוגע לרוצחים העונתיים ודקסטר והוא כמובן הנושא שמטופל הכי ברשלנות העונה ומה שפוגע בה, לדעתי.

טראוויס וגלר – אני לא אכנס לזה בהרחבה כרגע אבל התיאוריה הכי חזקה ברשת, כבר כמה שבועות היא שפרופ' גלר נפטר וטראוויס כעת מדמיין אותו ובהפרעה נפשית כזאת או אחרת רוצח דרכו. רמזים ניתנו לנו עד אין סוף כמו העובדה שרק טראוויס באינטרקציה איתו. ההסבר שניתן לנו בפרק הקודם על איך ראינו את רודי רוצח אך זה בעצם היה דקסטר היה עוד הוכחה לעובדת היותו מדומיין וכו' והפעם כבר לא השאירו מקום לספק (כבר מזמן לא השאירו, אבל הם פשוט מחדדים את הנקודה שוב ושוב עד שכבר ממש אי אפשר לפספס זאת) עם הגעתו של דקסטר לכנסייה וההתחמקות המהירה של גלר. (איך הוא היה יכול לצאת מהחלון הזה, למשל? וגם ההערה של דקסטר על כך שגלר הוא הנוסע האפל של טראוויס רק שאותו אפשר לרצוח). בכל זאת ניסו לבלבל אותנו בכך שגלר היה צריך לספר לטראוויס שהוא רצח את אחותו והרצח שהיה נטול פסוק תנ"כי, אבל שוב..מדובר בדברים שיוסברו ברגע שיסבירו את הפרעתו הנפשית של טראוויס והמצב חסר המודעות שהוא נכנס אליו כשהוא נמצא בדמותו של גלר הרוצח. (וכן, הוא לחלוטין היה יכול לכבול את עצמו, ולא החבטה מאת החפירה לא הייתה צריכה להיות מוחשית והייתה יכולה להיות מדומיינת) הבעיה הכי גדולה שלי עם התיאוריה הזאת (שניסיתי להתכחש אליה) היא שהגילוי יהיה מאכזב. הגילוי יהיה מאכזב כי שבועות כבר עוסקים בעובדת היותו מדומיין והגילוי נדחה לשלב כ"כ מאוחר שאני לא רואה צופה אחד שיגיב בהפתעה לנוכח הגילוי ואם כל התכנון הוא סביב הגילוי הנ"ל הרי שכל העלילה הזאת הייתה די מיותרת, לא? יכלו לעסוק בפנאטיות של הדת, אך לא עשו זאת ברגע שבחרו במחלה נפשית. יכלו לעסוק במורכבות הטקסטים התנ"כים, בפרשנויות, במסרים אך בחרו ברציחות מרהיבות, לא באמת מטילות אימה (הם יכולים להגיד שכל מיאמי מפוחדת אבל רוצחים קודמים היו הרבה יותר מאיימים) ובחרו לעשות טוויסט שלא יפתיע אף אחד. אתם יודעים מה? יכלו לעשות את הטוויסט הזה אך לאפשר גילוי מוקדם יותר ולגרום לדקסטר לערער בבריאותו הנפשית על ידי מתיחת קווי דמיון בין גלר להארי ובין טראוויס לדקסטר. הם כאילו מתחו קווי דמיון אלה ובטוחה שיאזכרו זאת (גם עשו זאת הפעם עם האחיות – ליסה ודב, כאשר הפסיכולוגית שאלה "את מפחדת שדקסטר ירצח אותך?"). האכזבה הכי גדולה שלי היא שהלכו על הבנאלי, הקל, הפשוט ולא על המורכבות האמיתית שבדת או בנפש האדם ובשאלות המוסר.

בנוסף לכך, יש את דקסטר עצמו שמתמודד עם נושא האמונה והדת העונה ושוב הם לחלוטין פספסו את הפוטנציאל שהיה טמון באפשרות הזאת. למדנו העונה (וכבר קצת בעונה הקודמת) שברמה כלשהי דקסטר רוצה להשתנות, הוא רוצה להפטר מהרוצח האפל אבל הוא לא מאמין שהוא יכול. האח סם היה אמור לעזור לו להפטר מהאופל אך נפטר בטרם עת והותיר את דקסטר פגיע וחלש והוא נסוג לנקמה מהירה וקלה, כמו שהוא מכיר. משם הוא נפל אל הצד האפל ורצח את בעל המוטל ואז חזר חזרה אל הנקודה ממנה הוא התחיל. לא משנה שלא הערכתי את הדרך שבה סם הציג את הדת ואת המהירות והקלות בה דקסטר האמין, לא משנה שהטיפול בנפילה אל הצד האפל וחזרה אל נקודת ההתחלה הייתה מהירה מדי ופשוטה הרבה יותר מדי, המצב הפרק היה גרוע אף יותר מכל מה שהיה קודם! הפעם דקסטר כבר מכיר את התנ"ך (כבר הספיק לקרוא ולהתעדכן, כך הוא אמר לדב) ואף הצליח להעביר את טראוויס לצד שלו, על ידי ציטוט פסוק בודד אחד. באמת שזה שימוש מעליב במילים כמו אמונה, רוחניות ואלוהות. נושא נוסף שהם הפכו למגוחך, אך לא בצורה חיובית, היה נושא הווידוי. לתת לנו להבין שדקסטר רוצה שחטאיו יטוהרו, רוצה שפשעיו יסלחו לו זה בסדר, אבל לתת לו ווידוי מול כומר עם אלצהיימר זה להפוך את הנושא לבדיחה ולתת פתרון קל. בקומדיה הייתי מקבלת את זה, עם בדיחה על הדת שסולחת כך על חטאים, אבל בדרמה שמציגה את דקסטר בוידויי אמיתי וכנה, עם רצון ממשי לסליחה אלוהית? זה ניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ניסיון לא מוצלח.

לצד כל האכזבות מהעונה הזאת, שבמרכזן עומד העיסוק הרשלני לדעתי בנושא הדת והאמונה, הגיעו החדשות על חידושה של דקסטר לשתי עונות נוספות ואיתן תחושה של החמצה. אני אוהבת טלוויזיה, אני אוהבת את הסדרות שאני צופה בהן ואני נהנית לנתח את הפרקים והעונות שלהן. מתוך כל האהבה הזאת יש לי את הרצון האמיתי לסוף, לסיום, לסגירה של תמה, לסגירה של תהליך ארוך ומורכב שדמויות עוברות, לסגירה שמגיעה בזמן הנכון ולא אחרי שהסדרה נמשכה לנצח בגלל שהיא זכתה לרייטינג רב. הציפייה הזאת לסיים סדרה בזמן עולה בעשרות מונים כאשר מדובר ברשתות הכבלים שידועות בניסיונותיהן לעשות טלוויזיית איכות כאשר חשיבות היצירה עומדת במרכז ולא הצלחה כלכלית. (ברור שחשוב להם להצליח כלכלית, כן? פשוט לא על חשבון היצירה..או לפחות, כך קיוויתי)

עד כאן להפעם, אשמח לתגובות.
*כל פעם שכתבתי תנ"ך התכוונתי כמובן לברית החדשה.

קרא עוד..

New Memories, New Life - בונז

אתמול בדקתי את סטטיסטיקות הגלישה בבלוג, לפני שפרסמתי את הפוסט האחרון על האנטומיה והופתעתי לגלות שהפוסט הכי נצפה שלי השבוע היה שש עונות עם בות' וברנן, פוסט שנכתב לפני כמעט חצי שנה! הנחתי שהסיבה לכך הייתה שידור הפרק בארץ אבל אז נזכרתי שזה בחיים לא יקרה וכנראה מדובר בחזרת העונה השביעית לארה"ב (סוף סוף!) ואני נשארת עם המחשבה הזאת. אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לרשום פוסט על הפרק המדובר: הפרק הראשון בעונה השביעית ששודר בארה"ב ב03.11.11 ושמו The Memories In The Shallow Grave. אם טרם צפיתם בפרק אנא הימנעו מהמשך הקריאה.

אחרי שהסוף המרעיש של העונה הקודמת הותיר אותי המומה ומאוכזבת, לא האמנתי שבלי להראות נשיקה אחת תמימה על המסך מספרים לי שברנן בהריון מבות'. חשבתי שלא משנה איך הם יתחילו את העונה השביעית, הם לא יצליחו לספק אותי. ידעתי שמתכננים את הדילוג הזה על השלבים הרומנטיים של תחילת הקשר ובאמת חשבתי שאכזבה רבה צפויה לי בהמשך.

כמה משמח היה לגלות שטעיתי! לפחות על סמך הפרק הראשון. הפרק נפתח חצי שנה אחרי שהעונה הקודמת נגמרה ואכן הפסדנו הרבה, מההחלטה לגדל את התינוק ביחד, להחלטה לחיות בזוגיות ביחד וכמובן לאירועים הקטנים של לספר לכל החבר'ה מהעבודה שהם ביחד ובכל זאת, כאילו לא הפסדנו כלום. הם כרגע מחלקים את הזמן בין הדירות שלהם אבל זה צפוף ולא נוח, את שלב ה I love you הם כבר עברו בהצלחה ובות' אף פיתח נטייה חדשה של לצלם את ברנן בכל רגע מביך (כמו בכי מעל גופה ונפילה בין הארגזים) אך נראה שגם היא מיומנת בצילומי פלאפון שכאלה שכן היא מחזיקה בתמונת עירום שלו, מכין חביתה. (למה אנחנו קיבלנו את הגרסא המצונזרת בבוקסר וכפכפים? אה, כן..הם לא בשואוטיים, חבל.)

כמובן שלא הכל ורוד, הויכוח הנוכחי היה על הסדר המגורים ביניהם. אחרי שברנן שוכנעה שהם צריכים לעבור לגור ביחד, היא החליטה שזאת החלטה שלה בלבד לאן הם יעברו ותחת איזה נסיבות ורק בסוף הפרק כשהיא הבינה שהיא זקוקה לו לידה (וגם כשהיא הבינה שהוא מתבאס ממנה) היא התנצלה והם החליטו לחפש מקום חדש יחדיו, שעליו ישלמו חצי-חצי.

עוד למדנו שמשקעי העבר של שניהם משפיעים באופן רב על ההחלטות סביב ההיריון. היא מפחדת מהקמת תא משפחתי שיתפרק כמו שהיא חוותה בילדותה והוא חושש מלהפוך לאביו (קצת שכחנו מפארקר פה, לא? הוא כבר הוכיח שהוא לא אבא שלו! למרות שגם אפשר להאשים אותו שהוא לא ממש שם בשביל פארקר, אבל זה גם בגלל המשמורת שאין לו..) בנוסף, הזכירו לנו את בעיית ההימורים שלו, כנראה שתהיה התייחסות אליה בהמשך.

על רקע כל אלה היה את מקרה הרצח השבועי שלא עניין בכלל (נדיר שהם מעניינים אותי אבל לצד כל מה שהתרחש עם בות' וברנן הפעם, זה ממש נדחק הצידה) היה את קאם ששוב חשה שהיא נדחקת הצידה ושאף אחד לא מציית לה (ממש צריכים לתת לדמות הזאת חיים מחוץ לעבודה, חבל) וכמובן את הודג'ינס ואנג'לה מפגינים זוגיות מושלמת ומתקתקה מדי (הסרטון המשפחתי היה הגבול לקיטשיות שלי, מצטערת).לסיכום, היה פרק פתיחת עונה מבטיח ומפתיע לטובה עם ויכוחים משעשעים כמו בעבר, לצד רומנטיות חדשה ונותר לקוות שיצליחו לשמור על הקו הזה.
בערך כל כתבה באינטרנט אודות הפרק נפתחה בשאלה – האם הם שברו את קללת הmoonlighting? או במילים אחרות, האם מימוש הזוגיות הרס את הסדרה או שתישארו לראות את הסדרה גם אחרי המימוש? אני נשארת, לפחות בינתיים. :)

קצת מסביב לפרק:
עוד במהלך הצילומים דיוויד בוריאנז שיתף בטוויטר שלו את התמונה שלו בבוקסר במטבח -

היה מצחיק לראות את אמילי דשנל בתור ברנן ההריונית בולסת בדיינר, בגלל שהיא סיפרה בראיונות איך תמיד בסצינות הדיינר היא מנצלת את העובדה שמדובר בצילומים וחוגגת על מאכלי השחיתות שמגישים לה.

שמתם לב מה הוסיפו לפתיח?
וקצת ציטוטים:

Booth: “Are you asking me to marry you?”
Brennan: “What?! No. No! You’re the one who believes in marriage. I’m not going to bring it up."
Booth: “Wow, you just did!"
Brennan: “Are you saying that you aren’t going to ask me to marry you?"
Booth: “You are going to ask me to marry you."
Brennan: “That’s ridiculous."
Booth: “It’s not ridiculous. It’s gonna happen!"  

Brennan: “I’m merely experiencing emotional inconsistencies due to hormones secreted during pregnancy.”
Hodgins: “Angela used to cry at the Sham-Wow commercial."  

Brennan: “Violence would be a logical extension of his belief. The Bible features a vengeful God who capriciously slaughters the creatures he creates. Sweets would characterize him as a sociopath.”
Booth: “Wait! God is not a sociopath!"
Brennan: “Let’s just say, I don’t want him babysitting for our child."  

Booth:“Look, Bones. I love you. That’s not rational. Us having a kid, that’s not rational. But here we are.”
Brenna: "I love you yoo, Booth"
Booth: "I know."

Wendell: “She’s having that baby so the next generation will have someone to make them feel dumb.”

Brennan: “Well, when we find the house, I don’t want a TV in our bedroom. Research shows that it can compromise your sex life."
Booth: “We’ll get a big one for the family room, how’s that?"

ועכשיו באמת סוף הפוסט, אשמח לתגובות!

קרא עוד..

Heart-Shaped Box – האנטומיה של גריי

הפעם אדבר על הפרק השמיני בעונה השמינית של האנטומיה ששודר בתאריך 03/11/11 ונקרא, כמו בכותרת Heart-Shaped Box. אם טרם צפיתם בפרק אנא הימנעו מהמשך הקריאה.

שונדה ריימס (יוצרת הסדרה) ביקרה אותנו הפרק, ביקרה אותנו בצורה קצת יותר מדי מילולית לטעמי אך עדיין מעניינת. אני כמובן מתייחסת לתסריטאית לסופרת שהייתה המטופלת של דרק ולקסי עם המפרצת (ג'סטין). הסופרת חייבת לסיים את הספר שלה. הדבר שהכי חשוב לה בחיים (יותר ממשפחה ויותר מחייה שלה) זה הקוראים שלה (בסדר, שונדה..הבנו) והדמויות שלה, להן היא חייבת לתת את הסוף שהיא תכננה כל העונות כל הספרים. אם זה לא הספיק כדי להבין את האנלוגיה הברורה מדי הזאת היא המשיכה להסביר, אייברי ניית'ן הוא הבחור המושלם, הוא אוהב את לקסי קייט והוא הבחירה המצוינת בשביל קייט, אבל רק לעכשיו, כדי שהיא תוכל לכתוב עוד שניים שלושה ספרים. אחרי שהיא תמתח את מערכת היחסים המושלמת במשך כמה ספרים קייט תחזור לאלכסנדר, אותו היא באמת אוהבת. "זה לא הוגן, זה מכעיס!" אומרים המעריצים אומרת לקסי, "אבל זה מוביל לקריאה ממש ממש טובה" אומרת שונדה ג'סטין.

אז כן, זאת בסך הכל דרך חביבה להעביר את המסר ולקוות שהצופים הבינו אותו (אפשר שלא, שונדה? באמת ברור מדי) . קצת התבאסתי שעוד באותו הפרק לקסי ואייברי באמת נפרדו, הייתי מעדיפה את ההסבר הזה פרק לפני או פרק אחרי אבל לא ממש על אותו הפרק, אנחנו אוהבים לחשוב קצת כשאנחנו צופים, לא? העיקר שקרה ועכשיו היא תוכל להמשיך ולמתוח את עלילות אייברי-לקסי-סלואן קצת (כי נראה לכם שזה יהיה פשוט עכשיו, כאשר סלואן ואייברי חברים הכי טובים?)

עוד בעלילות הפרק היה כמובן הלב בקופסא, כמו ה Magic Eight Ball שעונה על שאלות. רעיון נחמד שלקח לו זמן להתפתח עד שהבנתי מה הצ'יף רצה מכריסטינה יאנג לעשות- לשאול את הלב (ולקחת בפרופורציה). בכלל, אני מחבבת את הצ'יף כרופא רגיל, מסתובב ונושא עצות לכולם.

עלילות אומאלי היו מתסכלות רוב הזמן, לא הבנתי למה היו צריכים להחזיר את האימא ולדבר רעות על ג'ורג'. כמה לא אכפת להם ממנו, עכשיו כשהוא מת. בסופו של דבר הבנתי שגם זאת הייתה דרכה של שונדה להגיד לנו שהיא לא שכחה אבל החיים ממשיכים. הדמויות האלה שעסוקות בצרות כל כך גדולות כל פרק, אין להן פנאי (או זמן מסך) לשבת ולבכות על חבר שנפטר אבל המציאות היא שהם אהבו אותו ומתגעגעים אליו ויודעים שאם היה פה היום, היה כבר רופא כמוהם אבל הוא לא פה וזה השפיע עליהם, מה שחוו שינה אותם גם אם הם לא יושבים ומדברים על זה.

כל הסצינות עם קאלי ומאמא אומאלי היו די מטופשות, זה לא מעניין היציאה מהארון והיא גם לא נעשתה בצורה טובה בעיני (האישה הרגע התעוררה מניתוח!) אבל בסדר, אני מניחה שזה היה כדי שנזכור שהם היו נשואים וזה היה משמעותי (NOT).

ההתפתחויות בגזרת הנרי וטדי היו מאכזבות. קונפליקט הלימודים צץ משום מקום ונפתר בדרך לא דרך עם הקאת הדם ובכלל, אני לא מבינה את הצורך בקליף האנגרים שכאלה בפרק רגיל בעונה של האנטומיה. סוף פתוח זה לא מה שגורם לי לחזור ולצפות בסדרה שבוע אחרי שבוע.

ולסיום, קצת אלכס קראב עם אנקדוטת הרופאה שבאה לסיור. אהבתי שלא הקדישו לה זמן מסך אבל סיפרו סיפור שלם על איך למרות כל מה שאלכס חושב, אריזונה got his back ולמרות שהיא לקחה לו את כל הניתוחים ליום אחד, בסופו של דבר היא רוצה להיות המורה שלו. (השיחה בין אייברי לסלואן בסוף הייתה ממש משעשעת)

עד כאן להפעם, אשמח לתגובות, דעות ומחשבות. :)

קרא עוד..