על מד מן ותהליך היצירה

לפני שאתחיל את הפוסט אציין דבר אחד חשוב להתחלה – הפוסט מכיל ספוילרים לכל ארבע העונות של מד מן. אם טרם צפיתם בכל העונות אנא הימנעו מהמשך הקריאה.

אני בטוחה שכל אחד מכם בשלב כזה או אחר בחייו היה צריך ליצור משהו ומצא את עצמו יושב מול דף לבן וחושב. קשיי יצירה זה משהו שכל אחד מאיתנו מבין, וכך גם דון דרייפר, או יותר נכון מת'יו וויינר, יוצר הסדרה. בצפייה במד מן כל הזמן חשבתי לעצמי כמה נפלא שהסדרה שמספרת על משרד פרסום בניו יורק. למה? הרי זה נשמע די משעמם, פרסומות של שנות ה-60. ובכן, מכיוון שמתרכזים בעבודה של מחלקת הקריאטיב והקמפיינים שאליהם הם מגיעים והאופן שבו מגיעים אליהם, אני מוצאת שיש לזה אמירות רפלקסיביות על כל תהליך יצירה.
אז מה הסדרה אומרת לנו על יצירה?
האמירה החזקה ביותר וזאת שתמיד חוזרת בעיני היא שיצירה היא מתוך ניסיון אישי. הקמפיינים הכי טובים של דון הם אלה שבהם הוא משתמש במשפחה שלו, למשל במקרן של קודאק – הקרוסלה. "נוסטליה זה כאב מפצע ישן...חזרה למקום שאנחנו יודעים שאנחנו אהובים בו" בקמפיינים שבהם דון משתמש במשהו שהוא מכיר, משהו שנוגע בו איפה שזה כואב, הוא יודע שגם אחרים יתחברו. ככה הוא אומר על הנוער שהם בעצם רגשנים וככה הוא גם מלמד את פגי. לפגי הוא אומר, בקמפיין לחברת התעופה "Mohawk Airlines", שסקס לא מוכר וזה לא משנה מה אנשים אומרים כי הם לא אלה שכותבים קופי ואז הוא אומר לה שהיא הלקוחה ושתמכור לעצמה והם עוברים תהליך של זריקת רעיונות עד שהיא מתחיל לרכז את זה סביב געגועים של בת לאביה.
בסדרה רואים את קשיי היצירה עצמם וכך יוצא שלפול קינזי, בעונה השלישית, יש רעיון מצוין לחברה "Western Union" אך הוא לא רושם אותו, לא רושם ושוכח. אחרי עידוד מפגי הוא מחליט להתוודות בפני דון ולומר לו שהיה לו רעיון נפלא אך הוא לא כתב אותו. התגובה שכולנו מצפים לה היא כעס מדון או עלבון אך הוא משיב ב"אני שונא שזה קורה!" מעין הזדהות, שאני חושבת שגרמה כמעט לכל צופה לחייך בהבנה. אחר-כך כמובן פגי גונבת את אור הזרקורים, לוקחת פתגם שפול זרק לה שניות לפני הפגישה והופכת אותו לקמפיין תוך כדי הפגישה אצל דון.
התהליך שאותו עושים כדי ליצור הוא קבוצתי-שיתופי, כלל בעייתי, כי לרוב דון עובד לבד. למרות שהוא עובד לבד אנחנו רואים מהפרק הראשון שהוא מחפש אישורים מהסביבה. במסגרת החברה והעבודה, הוא לא מרגיש צורך לקבל אישור מאף אחד, אבל זה אחרי שהוא מגיע עם קמפיין שהוא בטוח ומשוכנע שהוא טוב, לפני כן הוא יזרוק רעיונות וישאל אנשים החל מהמלצר השחור בבר ועד למידג', הפילגש מהעיר. כשאנחנו מתקדמים בעונות הוא מצרף את פגי לתהליך והשיא הוא בפרק הזכור לטובה, "The Suitcase" כשהוא מבקש את אישורה על הקמפיין ומוטרד כשהוא לא מוצא חן בעיניה. אגב, באותו פרק הוא מסביר לפגי איך הרעיונות שעוברים בחברה הם של כולם ולא של אדם ספציפי וכמובן הם מדברים על השינוי שעשה לקופי של "Glo Coat" שלה, איך הוא הפך אותו מרעיון לפרסומת, קבוצתי-שיתופי אמרנו? לפגי זה מפריע ואני מבינה. מעדותו של מת'יו וויינר ניתן להניח שגם הוא מבין וחש כך כאשר עבד תחת כנפו של דיוויד צ'ייס ב"הסופרנוס".
התהליך שאותו עוברים דומה לדפיקת ראש בקיר, בערך. דון בדר"כ לא מתקשה ונאבק במציאת רעיונות אך כאשר הוא כן הוא לרוב משתכר או ישן וככה הוא מתמודד, פול קינזי פונה למריחואנה ופגי פשוט ממשיכה לזרוק רעיונות לאוויר, לזרוק ולכתוב ולמחוק ולפסול ולשנות וחוזר חלילה. דון מציע לחשוב ממש חזק ואז לרוקן את הראש והרעיון פשוט יצוץ ובתקרית אחרת אומר להמשיך לחשוב על רעיונות וכשנתקלים ברעיון האחד, הטוב – אז יודעים. בינתיים זה נראה כאילו פגי היא היחידה שבאמת עובדת ודון הוא אל פרסום, סתם אני לא צריכה להשמיץ אותו כך, תמיד רואים אותו שואל וחוקר אבל בגלל שלרוב לא רואים אותו פולט רעיון או חצי רעיון תוך כדי הליך המחשבה, אלא רק את התוצר הסופי מול הלקוח קל לשכוח שגם הוא נאבק לפעמים.
האנשים היוצרים הם פגומים. האמת? אפשר להגיד שכל אדם הוא פגום והשאלה היא איך הוא בוחר להתמודד עם זה ודון ופגי בוחרים ליצור דרך זה.
על מה לעזאזל אני מדברת? על הנאום בסוף העונה השלישית, שבו דון מבקש מפגי להמשיך איתו לחברה החדשה SCDP, והוא אומר לה שהיא והוא דומים בכך ששניהם עברו משהו נורא שגרם להם להסתכל על עצמם באופן שונה לחלוטין. הוא אומר לה שיש בחוץ אנשים כמוהם, צרכנים ושההבנה הזאת שיש לפגי, מה שהיא חוותה הוא בעל ערך רב בעיניו של דון. אני מאוד אוהבת את הנאום הזה, כי הוא מרגש לכשעצמו, אחרי שלוש עונות דון ממש רודף את פגי כדי שזאת תעבור לסוכנות החדשה שלו, אך גם כי אני מסכימה עם יצירה ממקום של כאב, מבינה שאדם שחווה אירועים טראומתיים קשים יכול להביע וליצור באותה העוצמה, כמובן במידה והוא מוכן לחשוף את עצמו וחולשותיו בהתאם ומוכן להתמודד.
מבחינתי דון כמעט תמיד מתמודד וחושף את עצמו הוא פשוט מלביש על זה נאומים מסיחי דעת על איך האחרים, הקהל מרגיש ומה אחרים רוצים, כשבעצם הוא מדבר על עצמו ועל כולנו, לא? יש סיבה שכולם קונים את הנאומים שלו וזה לא כי הם יודעים שהצרכנים רוצים ששלט חוצות יבטיח להם שמה שהם עושים זה בסדר, זה בגלל שהם עצמם רוצים זאת.
אני יכולה להמשיך ולהגיע למסקנות נוספות מהאמירות שלסדרה יש על תהליך היצירה, אך אינני רוצה להכביר במילים. הדוגמאות שנתתי כאן היו הדברים המרכזיים שדיברו אלי ונשארו איתי אחרי הצפייה. אשמח לשמוע את דעתכם על הפוסט, הסדרה ועל אמירות נוספות בהם אתם הבחנתם.